אז כל העניין התחיל בקיץ, בעצם קצת לפני. משהו כמו חודש לפני סוף הלימודים נפרדתי מחבר שלי אחרי תקופה של חצי שנה. תקופה די רצינית לגיל שלי.
באותה תקופה הייתי קצת מבואסת מהפרידה אבל לא יותר מידי.. וכדי להתאוורר, חברה שלי הציעה לי לצאת קצת להסתובב במרכז העיר.
באותו יום שהסתובבנו, אחרי סיבוב קטן של קניות, ישבנו באיזה גן. שם פגשתי את דניאל. מכר שלי, שלא ראיתי כמה שנים. תמיד היה בנינו חיבור די טוב, אז את שארית הערב בילינו איתו, בסיומו של הערב, הוא ליווה אותי ואת חברה שלי לרכבת.
יום למחרת הוא שלח לי הודעה, וככה חזרנו לדבר.
התחילה לי כבר חופשת הקיץ, וביליתי מלא זמן איתו, מפה לשם, עד כמה שזה צפוי, הפכנו לזוג, ואני אהבתי אותו, אהבתי אותו באמת.
וככה היינו זוג, חצי חודש בערך, בלי הרבה בעיות או ריבים, היו לפעמים דברים קטנים (ככה חשבתי אז) ולא ייחסתי אליהם חשיבות. הדברים הקטנים האלו נקראו סטירות.
אני עכשיו אצא כל כך מפגרת... מידי פעם, לדניאל, היו התקפי קנאה בגלל דברים שונים, למשל כשמישהו היה מתחיל איתי. התקפי הקנאה האלו היו נגמרים בסטירות שהיו עפות לכיוון הלחי שלי. הן לא היו ממש חזקות, אז התעלמתי. הוא אוהב אותי, חשבתי.
לאחר חודש שהיינו ביחד, קרה הפיצוץ הרציני. הסתובבנו בשכונה שלי, פגשתי את אחד הידידים הערסים שלי, הוא הביא לי חיבוק ונשיקה בלחי (כי ככה ערסים אומרים שלום לידידות שלהם). הידיד הלך, וכמובן שדניאל התעצבן, אבל הפעם זה היה מאוד רציני.
בהתחלה הוא סתם קרה לי שרמוטה, זונה וכו, ומידי פעם דחף אותי קצת או היה תופס ביד שלי בחוזקה, כמו ילדה טיפשה התחלתי לבכות.
הדמעות שלי עיצבנו אותו עוד יותר,אז הוא העיף לי אגרוף בבטן והלך.
כן הוא הלך, הוא פשוט הלך, והשאיר אותי מקופלת ובוכה מכאבים באמצע הרחוב. אני לא יודעת איפה כאב לי יותר באותו רגע, בבטן או בלב.
העניין לא קרה מזמן, לכן זה עדיין נושא רגיש אצלי, אני מצטערת אם כתבתי איפשהו לא נכון מבחינה לשונית או תחבירית, אני פשוט באמת לא במצב טוב לעבור על הפוסט הזה. כל פעם שאני נזכרת בסיפור, הדמעות יוצאות החוצה.
אני שונאת לבכות בגללו, אני שונאת את זה שהבאתי לו את הדבר הכי חשוב שהיה לי, את הלב שלי, והוא לא שמר עליו, סתם שיחק בו קצת ואז ניפץ אותו.
אני שונאת את זה שנתתי לאידיוט נוסף לחדור לרגשות שלי, אני שונאת את ההרגשה של המסכנה, אני שונאת את זה שלא אכפת לו מה איתי, אני שונאת את זה שהוא לא התנצל, אני שונאת את זה שהוא בלבל לי את הרגשות ואת המוח, אני שונאת את זה שהוא היה כל כך מגעיל, אני שונאת את זה שהוא היה הנשיקה הכי טובה שלי, אני שונאת את זה שבכיתי בגללו מלא והוא אפילו לא עיקם את החיוך, אני שונאת את זה שהוא המשיך הלאה בקלות כזאת. אני שונאת את זה שהוא פשוט הלך, בלי לחשוב פעמיים.
ויותר מכל, אני שונאת אותו.
וככה נשבר לי הלב בפעם שלישית ואחרונה (בנתיים).
מדהים עד כמה אני דפוקה, שכל פעם מחדש אני נותנת לאנשים לחדור לי ללב ואז לרסק אותו.
יש בי יותר מידי אופטימיות, זה לא טוב..
למה אני לא יכולה ללמוד מטעויות ולהפסיק להפגע?
למה אני כזאת דפוקה?
למה?
אני לא מאמינה שמצאתי את האומץ לכתוב את הפוסט הזה.. למעשה, מה שאני אכתוב עכשיו לא קרה ממזמן, הסיפור הזה יחסית טרי, ולכן עדיין קשה לי לדבר על זה קצת.
אז כל העניין התחיל בקיץ, בעצם קצת לפני. משהו כמו חודש לפני סוף הלימודים נפרדתי מחבר שלי אחרי תקופה של חצי שנה. תקופה די רצינית לגיל שלי.
באותה תקופה הייתי קצת מבואסת מהפרידה אבל לא יותר מידי.. וכדי להתאוורר, חברה שלי הציעה לי לצאת קצת להסתובב במרכז העיר.
באותו יום שהסתובבנו, אחרי סיבוב קטן של קניות, ישבנו באיזה גן. שם פגשתי את דניאל. מכר שלי, שלא ראיתי כמה שנים. תמיד היה בנינו חיבור די טוב, אז את שארית הערב בילינו איתו, בסיומו של הערב, הוא ליווה אותי ואת חברה שלי לרכבת.
יום למחרת הוא שלח לי הודעה, וככה חזרנו לדבר.
התחילה לי כבר חופשת הקיץ, וביליתי מלא זמן איתו, מפה לשם, עד כמה שזה צפוי, הפכנו לזוג, ואני אהבתי אותו, אהבתי אותו באמת.
וככה היינו זוג, חצי חודש בערך, בלי הרבה בעיות או ריבים, היו לפעמים דברים קטנים (ככה חשבתי אז) ולא ייחסתי אליהם חשיבות. הדברים הקטנים האלו נקראו סטירות.
אני עכשיו אצא כל כך מפגרת... מידי פעם, לדניאל, היו התקפי קנאה בגלל דברים שונים, למשל כשמישהו היה מתחיל איתי. התקפי הקנאה האלו היו נגמרים בסטירות שהיו עפות לכיוון הלחי שלי. הן לא היו ממש חזקות, אז התעלמתי. הוא אוהב אותי, חשבתי.
לאחר חודש שהיינו ביחד, קרה הפיצוץ הרציני. הסתובבנו בשכונה שלי, פגשתי את אחד הידידים הערסים שלי, הוא הביא לי חיבוק ונשיקה בלחי (כי ככה ערסים אומרים שלום לידידות שלהם). הידיד הלך, וכמובן שדניאל התעצבן, אבל הפעם זה היה מאוד רציני.
בהתחלה הוא סתם קרה לי שרמוטה, זונה וכו, ומידי פעם דחף אותי קצת או היה תופס ביד שלי בחוזקה, כמו ילדה טיפשה התחלתי לבכות.
הדמעות שלי עיצבנו אותו עוד יותר,אז הוא העיף לי אגרוף בבטן והלך.
כן הוא הלך, הוא פשוט הלך, והשאיר אותי מקופלת ובוכה מכאבים באמצע הרחוב. אני לא יודעת איפה כאב לי יותר באותו רגע, בבטן או בלב.
העניין לא קרה מזמן, לכן זה עדיין נושא רגיש אצלי, אני מצטערת אם כתבתי איפשהו לא נכון מבחינה לשונית או תחבירית, אני פשוט באמת לא במצב טוב לעבור על הפוסט הזה. כל פעם שאני נזכרת בסיפור, הדמעות יוצאות החוצה.
אני שונאת לבכות בגללו, אני שונאת את זה שהבאתי לו את הדבר הכי חשוב שהיה לי, את הלב שלי, והוא לא שמר עליו, סתם שיחק בו קצת ואז ניפץ אותו.
אני שונאת את זה שנתתי לאידיוט נוסף לחדור לרגשות שלי, אני שונאת את ההרגשה של המסכנה, אני שונאת את זה שלא אכפת לו מה איתי, אני שונאת את זה שהוא לא התנצל, אני שונאת את זה שהוא בלבל לי את הרגשות ואת המוח, אני שונאת את זה שהוא היה כל כך מגעיל, אני שונאת את זה שהוא היה הנשיקה הכי טובה שלי, אני שונאת את זה שבכיתי בגללו מלא והוא אפילו לא עיקם את החיוך, אני שונאת את זה שהוא המשיך הלאה בקלות כזאת. אני שונאת את זה שהוא פשוט הלך, בלי לחשוב פעמיים.
ויותר מכל, אני שונאת אותו.
וככה נשבר לי הלב בפעם שלישית ואחרונה (בנתיים).
מדהים עד כמה אני דפוקה, שכל פעם מחדש אני נותנת לאנשים לחדור לי ללב ואז לרסק אותו.
יש בי יותר מידי אופטימיות, זה לא טוב..
למה אני לא יכולה ללמוד מטעויות ולהפסיק להפגע?
למה אני כזאת דפוקה?
למה?