אז לפי הכותרת אפשר כבר להבין שאני הולכת לדבר על אבא שלי..
אז עד גיל 6 או 7, אני לא זוכרת בדיוק, הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם, הייתי בכיתה ב, הייתה לי משפחה, היה לי ילד שחיבבתי (לא יודעת אם זה נכלל לאהבה ראשונה), היו לי חברות, והילדים בכיתה שלי עוד היו קטנים מידי כדי להתחיל עם כל הקטע של המקובלים ולא מקובלים, בקיצור באמת שלא היה לי חסר כלום..
ואז פחות או יותר בגיל הזה ההורים שלי התגרשו, הם לא ישר התגרשו, קודם אבא שלי התחיל לחזור מאוחר, אחר כך לישון בסלון, ואז כבר הפסיק לגור איתנו (איתי, אמא שלי ושתי האחיות שלי בגילאים 4 ו- 2), אני לא זוכרת איך סיפורו לי על זה שההורים שלי מתגרשים, אבל לא הייתה לי בעיה עם זה כל כך(כנראה הייתי קטנה מידי להבין את זה עד הסוף) בהתחלה זה לא הפריע לי כי הוא היה מגיע כל בוקר לקחת אותי לבית ספר ואת אחיות שלי לגן, כשהייתי ב9 וכבר יכלתי לחצות כביש לבד ולנסוע לבד באוטובוס, הוא התחיל להגיע פחות ופחות ופחות עד שהו הפסיק להגיע לגמרי, זאת אני שהייתי מביאה את עצמי ואת האחיות שלי לבית ספר ולגן.
ואז כשראיתי שהוא מפסיק לבוא, ניסיתי להבין למה, למה אבא שלי, אחד מבני האדם הקרובים אליי ביותר (לפחות הוא אמור להיות בינייהם) הפסיק לבוא לבקר אותי, וכמו רוב הילדים שההורים שלהם גרושים, התחלתי להאשים את עצמי, הייתה בטוחה שאני פשוט חרא של בת, בגלל זה הוא לא בא,חשבתי שאני חופרת, מציקה, מפריעה, בכיינית וכו.
כשעליתי לכיתה ז' התחלתי להפתח יותר לאמא שלי, ואז היא סיפרה לי את כל הסיפור:
1.שבעצם ההורים שלי התגרשו כי אבא שלי בגד באמא שלי, 2.שמסתבר שהוא התחתן עם אותה כלבה וגם נולדה להם כלבלבה קטנה (אני יודעת שהילדה לא אשמה שזה ההורים שלה, אבל פשוט אין לי שום חיבה אליה, אני מקנאה בה, שאבא שלי מקדיש לה את כל התשומת הלב והאהבה שלו..), 3.על זה שהוא לא משלם מזונות, 4.וההורים שלו משלמים במקומו, רק כדי שאמא שלי לא תטבע את אבא שלי על זה,5. שאחרי שההורים שלי התגרשו ואבא שלי עבר לדירה אחרת, באו אליינו אנשים מהוצאה לפועל בגלל החובות של אבא שלי, ובין הדברים שהכי כאב לי לשמוע היה זה,6. שכשסבא שלי שכב בבית חולים במשך כמה חודשים, אבא שלי לא בא לבקר אותו אפילו לא פעם אחת... קשה לי לחשוב שאבא שלי יכול להיות כזה אדיש לילדים שלו ולהורים שלו.
7. ובנוסף לכל זה, כשאבא שלי צריך טובה מאמא שלי או מההורים שלו ( בדרך כלל כסף- אמא שלי לא נותנת לו) הוא בא להתחנף אליי ולאחיות שלי, כל הזמן מבטיח שהוא יקח אותנו ל"יום כיף", מעניין שהיום כיף הזה מעולם לא קרה.
ואני בכלל לא מדברת על ימי הולדת: לא מתנות, לא ברכות, שום דבר, אפילו לא בבת מצווה.
כרגע אני רואה את אבא שלי פעם בשנה (הסיבה לכך משתנה, לפעמים אסיפת הורים, לפעמים חידוש הדרכון, דברים כאלה).
אני בטוחה ששמתם לב שמספרתי את כל "דברים הרעים" ( במילים עדינות) שאבא שלי עשה, אז כן יש 7 דברים עיקריים ומשמעותיים, יש לי חרא שלא אבא, שלא אכפת לו לא ממני, לא מאחיות שלי ולא מההורים שלו.
יש לי את כל הסיבות בעולם לשנוא אותו, אבל אני לא, אני אשכרה עדיין אוהבת אותו, ואפילו שולחת לו ברכות ביום הולדת( כי לטלפון הוא לא עונה), אני כועסת עליו, אני מקללת אותו, אבל אני עדיין אוהבת אותו, כי הוא אבא שלי..
אני באמת לא כותבת את זה בשביל רחמים או תשומת לב, אני כותבת כדי לשתף, כדי לשמוע דעה של אנשים אחרים, אולי אני טועה בגישה, אולי אני עושה משהו לא נכון, לכן אני אשמח שתגידו את דעתכם,
תודה.
;){kind=link}